זהו, כבר עברתי לדירה החדשה

זהו, כבר עברתי לדירה החדשה…אני חושבת שלכולם קשה כאשר עוברים דירה אבל עבורי היה גיהנום. היום שלמחרת היה עמוס במיוחד כי היו לי, באמצע הסלון, כמויות אדירות של ארגזים לפרוק. עבדתי כמו משוגע, בלי לנוח לשניה, בלחץ ובמהירות, בלי לנשום כלל. בלי לשים לב מחוגי השעון הראו לפתע חמש אחרה”צ. “איך הזמן טס כשנהנים” גיחכתי לעצמי והתיישבתי לנוח.
זרקתי את עצמי על הספה, כשברקע מתנגן לו “הלוואי והיית פה”. דפדפתי בעיתון שהיה מונח על אחד הארגזים, זה היה מגזין מוסיקה ישן ומאובק. מצאתי איזו כתבה על סיד בארט, אבל העייפות פקדה עלי לעצום עיניים ולעבור לעולם שכולו טוב. שוב חלמתי את אותו חלום מוזר מליל אמש. שוב המוסיקה, הגלים, הריקודים, המבט המזוגג בעיניים. קולות הצחוק התחלפו בזעקת בהלה, שנפלטה מפי, כשהתעוררתי וראיתי להפתעתי בחורה מדהימה ביופייה עומדת בפינת החדר.

סליחה”, התנצלה מיד, “הדלת הייתה פתוחה אז נכנסתי. לא התכוונתי להבהיל אותך…אוי לא הצגתי את עצמי…”, המשיכה בצחקוק קל, “אני השכנה מלמטה, הבדידות”
זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ישבנו על כוס קפה, ושיחת חולין רגילה בין שכנים, התגלגלה לשיחה אל תוך הלילה. כך לילה אחר לילה במשך כל הזמן שאני גר פה. אנחנו פשוט זוג מושלם, כל-כך מתאימים אחד לשני. כשאני חושב על זה, קשה לי להיזכר ולדמיין את החיים שלי לפני שהכרתי אותה. היא פשוט מדהימה.

עם הזמן התחלתי להתרגל אליהם, ואולי אפילו לחבב אותם. אני יודע שזה נשמע מוזר נורא אבל למרות הסלידה שהרגשתי כלפיהם בהתחלה, למדתי לאהוב אותם באופן מעוות משהו. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. עם הזמן זה נראה לך דבר טבעי מאוד כשהם באים לכאן, לסלון, כל הזמן. טוב, ככה זה עם לוחמים.
ביקורי הנימוס של השכנים הפכו עם הזמן לנוהל קבוע, וכמעט מדי ערב היינו יושבים כאן בסלון וצוחקים אל תוך הלילה, עד לשעות הקטנות. גם אחרי שכולם היו הולכים הבדידות תמיד הייתה נשארת, וכשהיינו הולכים לישון חבוקים, תמיד היה עולה אותו חלום בראשי.
שלוש שנים גרתי שם, עד שיכולתי להרשות לעצמי לעבור דירה, לחלק יותר טוב של העיר. משונה איך פתאום התרחקנו. לפעמים יוצא לראות משהו מהם ברחוב, אבל כבר אין לנו שום דבר במשותף והפגישות מסתכמות בדרך כלל ב”שלום שלום”, “מה אתה עושה היום?” ו”מה עם הילדים?”. והאמת? אני לא מתגעגע.

פורסם ע”י אורה ד.