פסיכולוגיה של דרך הלוחם ורוח הקרב
הרבה פעמים שומעים באירועי ספורט שונים על רוח הקרב או רוח הלחימה של קבוצה או ספורטאי. גם בצבא משתמשים בביטוי זה. קיימים מחקרים שונים של פסיכולוגים ולוחמים מפורסמים בנושא רוח הקרב. דרכו של הלוחם – זהו תהליך הפיכתו של אדם רגיל ללוחם. כמו שאמר קרלוס קסטנדה, פסיכולוג ידוע, “להיות לוחם – זה אומר, בצורה מודעת לפתח תכונות ספציפיות כהתנהגות מתאימה לתכונות אלה.”
המשמעות של “דרך הלוחם” מבואת בצורה מסובכת על ידי מומחים שמנסים להסביר אותה דרך “ין” ו”יאנג”, טאויזם , זן-בודהיזם. האמת היא שאין בכך משמעות רבה. איך אפשר לקשור בודהיזם או טאויזם עם סכינאות, חוליגניזם ואכזריות. זה מסתדר טוב רק אצל אלה, שאוהבים לדבר על אי שימוש בכוח נגד אלימות, או אי פגיעה או גרימת נזק, על הארה או על סוגי מיסטיקה אחרים. הגישה הזו קרובה יותר לאנשי תיאוריה, שמתעלמים מחבורות מסוממים, לפעמים חמושים באגרופנים, מקלות וסכינים או קרבות מגע במלחמות. הם קצת מזלזלים בחשיבות של אימון מתמיד וקשה. כנראה, שעיסוק בלחימה מאפשר לספק רצונות עמוקים, משפעים על התנהגות והמעשים שלנו. את הרצונות העמוקים האלה אפשר לחלק לשלושה חלקים:
רגשות ויטליות – סיפוק של צרכים ביולוגיים לקיום של אינדיוידוום.
רגשות סוציאליות – קבלה והכרה על ידי סביבת האינדיוידוומים
רגשות רוחניות – כאן בדיוק נימצא שורש עשייה, חיפוש של טוב ורע, יופי ויושר.
כל זה בסופו של דבר נקרא החלק השימושי של הלחימה, ה”דזיצו” ביפנית. הטכניקה (תרגילים) נקשרת לחלק ביולוגי, הויטלי, לאינסטינקט ההישרדותי של האדם.
החלק התחרותי, הויזואלי של אומנויות לחימה, שייך לרצון לקבל הכרה של הסביבה לביצועים שלנו. החלק השלישי, ה”דו”. קשור להתפתחות רוחנית. חיפוש משמעות החיים עם רחישה של אוצרות רוחניים.
מה חלומו הגדול של אדם הרגיל? כמה שפחות להתאמץ פיזית ונפשית! כמה שיותר לנוח ולהתפנק. ובמהלך מנוחה, הדברים החשובים ביותר אלה חושים פיזיולוגיים נעימים-מין וטעם. בקיצור,רוב האנשים רוצים לנוח ולכייף. האם זה שונה מעולם החי? אחת הדרכים לצאת מהמעגל הזה, היא עסוק בלחימה. ברור,שלעבור בית ספר לאומנות לחימה מסוימת,כדי לרכוש טכניקת הגנה עצמית זו או אחרת, צריך רק בריאות, זמן ומאמץ. אפשר להיות תוך כדי זה, אדם מאמין או טאואיסת, אבל כדי לשלב את שלושת האספקטים של העיסוק בלחימה למשהו כולל, כדאי ללכת הרבה יותר רחוק מהמינימום הטכני, בשביל להתקדם כך, שינוי פסיכולוגי , גופני, רוחני דרך אימון פסיכו-פיזי בלתי פוסק-הכרחי.
כתוצאה מכך, אדם יישאר לוחם רציני עד זקנה ולא עד גיל 35-30 הרגילים.
פתגם הודי אומר: “כשאתה ניכנס לעולם הזה, אתה בוכה בכי מר וכולם מסביב צוחקים. תיבנה את החיים כך, שלפני שתצא ממנו, אתה תצחק וכולם מסביב יבכו בכי מר…”. לכן,”אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו אחרי נשימתנו האחרונה.כך או כך אתה חי, כך או כך אתה תמות. האם יש משמעות לפחד ממה שבלתי נימנע? להפך,צריך להיות חכם, אמיץ, שמח, כמו שמגיע לאדם. למכה תחזיר מכה, לחיוך תחזיר חיוך. באהבה ובחברות לך עד הסוף וכל מה שלא פוגע אחרים תרשה לעצמך עד הסוף. תחיה בכבוד ותמות בלי פחד…”(אלכסנדר גרין)
מישהו יכול להגיד, שלמחשבות אלה אין שום דבר משותף עם דרך לוחמים. צר לי על האנשים האלה. כבר ידוע מזמן, שקודם האדם ואחר כך מיומנות. לפי קסטנדה “התכונה חשובה ביותר אצל הלוחם,היא זו, שהוא מראש חושב את עצמו כמת, אין לו מה להפסיד, אין ממה לפחד. מה יכול להפחיד אדם מת? בשביל מה לו זכויות ופרסים? לוחם מאמין בהצלחה שלו ואין לו כל קשר עם העבר. הוא פוגש כל סכנה בששון אליי קרב ועם הרגשה של חופש מיוחלת. כך הלוחם שומר על יציבות הרוח בכול מקום ובכל זמן, אפילו שהכול מסביב נישרף ומתפרק…” מס אויימה אומר “דרך הלוחם, זו דרך הכרת המוות”.
כמו כן “דרך הלוחמים נותנת לאנשים אפשרות להתגבר על חוסר תאום בין גוף לנפש”. מה במידה הכי גדולה מפריע לתאום בין רוחני לפיזי? התשובה ידועה, הכלא בו כלוא המוח האנושי. אנחנו כלואים במחשבותינו ע”י נורמות, מושגים, הרגלים ומידות. כדי להיות חופשיים ומשוחררים בתנועות ובמחשבות, כדי לפעול בצורה אינטואיטיבית ולא לוגית במצבים קיצוניים ובעלי אינסטינקטים של חיה.
אבל באותו הנשימה להישאר אדם, חייבים להחליש את החלק הרוחני ולתת ביטוי לחלק הביולוגי שלנו. בזה יש משמעות הגדולה של התאחדות עם הטבע ולא בהתבודדות בהרים. דרך הלוחמים –זו דרך חיים, שבה הדבר המרכזי הוא פרקטיקה היום-יומית של לחימה ועבודה פסיכולוגית מעמיקה. במהלך אימון של שנים רבות ורצינות באמונים, הבן אדם קטן בהדרגה, נהפך לוחם מושלם ולפעמים לוחם עליון.
פורסם ע”י יפעת בראון
מצאת שגיאה בעמוד זה? יש לכתוב תגובה בתחתית העמוד זה!
