על פרזיטים וחגיגות העשור
לפני כמה ימים גיליתי אדמומיות על גב ידי הימנית. לא ייחסתי לכך כל חשיבות. אדמומיות. מה כבר יכול להיות רע בקצת אדמומיות? מיליוני אפריקאים היו נותנים את מלאי האורז השבועי שלהם עבור קצת אדמומיות. לא עברו שעות רבות והאדמומיות הוחלפה מתופעה הקשורה בצבע בלבד לתופעת המערבת טקסטורה. זה נראה כמו גבשושיות והאזור החל מגרד.
“מי לכל הרוחות פתח את שערי הגיהינום והביא ארצה את נגע הפרעושים?” שאלתי כשפני מופנים כלפי מעלה. כל מה שראיתי היה הפלורסנט המהבהב של מרתף העבודה שלי.
האדמומיות עברה כשם שבאה
למחרת, שוב אותה תופעה. משהו עוקץ אותי. ידעתי כי אלו לא פשפשים. זה היה שרץ מסוג חדש, חרישי, בלתי נראה. האדמומיות והגבשושיות והגירודים. לעזאזל. מישהו שיחרר שרצים ושיקוצים מהונדסים גנטית? טפיל עקץ את דנידין וירש ממנו מעט מים סגולים? מה לכל הרוחות קורה פה? אני מאבד את שפיותי? ולמה זה תמיד בגב יד ימין? למה לא בצוואר?
ואז פרץ, בניגוד למה שחשבתי, ניצח את פרס. השפם הביס את המדינאי. והאדמומיות התגברה.
אולי אני אלרגי לשפם של החביתוש הזה? ואיך הפסיד פרס לשפם? איך? איך?
הפקס שלי זמזם. ניגשתי אליו והבחנתי בכתבה. הכותרת צעקה “הוא הפסיד שוב!”. בצד שמאל נראה פרס כשפניו באדמה. הוא נראה הרבה יותר צעיר מהיום. התאריך זעק באדום “יולי 2053” ומצד שמאל של העמוד הראשי ישבו יחד, עם חיוך של ניצחון, על דוכן הנואמים פוחלץ של צפרדע, מחדד חשמלי (בטריות לא כלולות) ומטוס מנייר.
יום למחרת תפסתי את השרץ המשוקץ. היה זה מיקרו-יתוש, חצי שקוף חצי ירוק. יותר ירוק משקוף. הוא המריא מגב ידי הימנית אל-על. מסתבר שהוא שהה כשבוע מתחת לשולחן העבודה שלי בין תחתית השולחן למגירת המקלדת, במקום בו אני מניח את ידי על עכבר המחשב.
איך הפך אירוע טרגי לחגיגה…
בפעם האחרונה שנתקלתי בסוג כזה של יתושי שו-שו, זה היה במסגרת מילואים בבקעה. ניסיתי למצוא פרטים על המניאק הקטן הזה אבל לא מצאתי את שם המוצצת הזו. אשמח אם מישהו מבין הקוראים יאיר את עיני לגבי המיקרוב. צירפתי תמונה שמצאתי ברשת.
לא מזמן צפיתי ב”חגיגות” 20 שנים לרצח יצחק רבין. פרט לכמה קטעים עצובים, לכמה נאומים בודדים מעניינים הפך האירוע למחזמר. אולי מחזבל יהיה שם הולם יותר. כולם שמחים, האופק לא נראה קרוב יותר. מעניין מה יקרה עוד 30 – 40 שנים? אולי זיקוקים בסוף האירוע? אולי אפשר להוסיף מנגלים? אולי אפשר להוסיף דוכנים עם מיכלי קצף-סרק, אקדחי צעצוע שניתן להטיחם זה בראשו של זה, אולי גם חולצות עם חורים?
והשרץ הקטן הזה מביט עלי. הוא כל כך קטן אבל הוא כל הזמן מחייך. איך יצור כל כך קטן יכול לעשות כל כך הרבה נזק? ואולי כלל לא היה נזק? הרי האדמומיות נעלמה אחרי כמה שעות. לא?
פורסם ע”י יעקב
מצאת שגיאה בעמוד זה? יש לכתוב תגובה בתחתית העמוד זה!
