ג’ימי קרטר: מותו ומורשתו של ידיד רחוק
לפני שלושה שבועות, הלך לעולמו נשיאה ה-39 של ארצות הברית וזוכה פרס נובל לשלום – ג’ימי קרטר. קרטר היה נשיאה של ארצות הברית בין השנים 1977–1981. הוא נחל תבוסה מוחצת לרונלד רייגן בבחירות 1981 ונחקק בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי כנשיא הומני, אך חסר כריזמה ומעוף.
מצד אחד, קרטר ניצח על הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, שנותר שריר וקיים עד עצם היום הזה. יש להניח שהציל במעשה זה אינספור חיים ונפשות של אזרחים וחיילים ישראלים. “לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים” אמר מנחם בגין. קרטר, לפני, אחרי ובזמן כהונתו כנשיא, הקדיש את חייו לאומנות השלום, השוויוניות, ההומניות והרב-תרבותיות.
כמי שגדל בארצות הברית גזענית, הוא לא היה מסוגל להביט מן הצד בפילוג בין עמים מבלי לעשות דבר-מה. מצד שני, קרטר היה למבקר נוקב, חריף וצורם במיוחד של ישראל ומדיניותה בשטחים. הוא אף הגדיל לעשות וחיבר ספרים בהם שטח את משנתו הלעומתית, האשים את ישראל באפרטהייד ואף עודד את ארגון הטרור חמאס והציגו כגוף החותר לשלום.
האם ג’ימי קרטר היה באמת דיפלומט תמים וכושל שפגע בישראל?
על אף נקודת המבט המאוזנת אותה אני מבקש להציג בפסקה הקודמת, כותבי התגובות הישראלים בכתבות שבישרו על מותו באתרי החדשות הישראלים ראו בו נשיא ודיפלומט תמים וכושל שפגע בישראל בקנה-מידה היסטורי. לפיהם, הוא הוביל לעליית משטר האייתולות באיראן ב-1979 ולהתעצמות גרעינית באיראן (וצפון קוריאה), הוליך שולל את בגין, מסר את חצי האי סיני (מבלי לפתור את בעיית רצועת עזה) ותמך ברשות הפלסטינית ובחמאס. עוד הוא הוזכר כאשם בהחרבת ניקרגואה, בפגיעה בכלכלת ארצות הברית, בהתעצמות המפלגה הקומוניסטית של סין, במסירת תעלת פנמה ללא תמורה, במשבר בני הערובה באיראן, במשברי אינפלציה ונפט בארצות הברית ואף ברצח אנואר סאדאת.
מבחינה תיאורית, קוראי אתרי חדשות ישראלים הגיבו בארסיות, בציניות וברשעות כנגד הנשיא שזכה להגיע לגיל 100 בידיעות שבישרו על מותו. שיטוט באתרי חדשות מובילים בישראל מראים כי לפי גולשי האתרים, ומבלי להשתמש בתיאורים מבזים או שפה לא-יפה, קרטר היה “אויב ישראל”, “איש רע”, “אנטישמי”, “אנטי-ישראל”, “ארור”, “כישלון”, “כלב”, “מתרפס”, “נאצי”, “נוכל”, “נמושה”, “נשיא עוין”, “עוכר ישראל”, “ערפד”, “פרוגרסיבי קיצוני”, “פרו-ערבי”, “רשע” ו”שונא ישראל”.
ישנם רבים שידעים להעריך את פועלו של הנשיא קרטר
יחד עם זאת, היו גולשים שידעו להעריך את פועלו של הנשיא קרטר וסברו כי תרם רבות לאנושות, ראה את המציאות בצורה מפוכחת, היטיב עם מדינת ישראל בטווח הארוך והוביל לחתימת הסכם השלום החשוב ביותר בתולדותיה. חלקם הציגוהו כאדם מלא חסד המזדהה מטבעו עם חסרי הישע והמוחלשים. הם הגדירו אותו כ”אדם מדהים וטוב-לב”, “איש טוב ומוסרי”, “מנהיג לתפארת” ו”נשיא בעל שיעור קומה”. אותם גולשים ציינו לשבח את חתירתו התמידית לשלום, כוונותיו הטובות והכנות וניצוחו על הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. היו אף שטענו שקרטר צדק בביקורתו כנגד מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון.
מן הסתם, התגובות האינטרנטיות לעיל משקפות תמונת היפר-מציאות מוקצנת ולעיתים מופרכת, כזו המתאפשרת במרחבים מקוונים המתירים להתבטא בצורה אנונימית, חופשית ולעיתים שלוחת-רסן. לראיה, המלל העיתונאי שעסק במותו היה ענייני, אינפורמטיבי, שקול וממלכתי. כנראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. קרטר, עם הסתכלותו הנאורה, השוויונית והמכילה תרם לישראל בדוחפו את בגין לכרות הסכם שלום חשוב מאין כמוהו עם מצרים. יחד עם זאת, טבעי כי האזרח הישראלי הסביר יתקשה מאוד לחזות בקרטר מצדד בראשי ארגון הטרור חמאס, על אחת כמה וכמה במציאות של אחרי השבעה באוקטובר, ומתאר אותם כמי שידם מושטת לשלום, בשיא התמימות, בזמן שהוא מבקר את מדיניותה של ישראל.
מאת: ד”ר ברק בר-זוהר הוא חוקר תקשורת, היסטוריה ומנהיגות
מצאת שגיאה בעמוד זה? יש לכתוב תגובה בתחתית העמוד זה!
