קווי הדמיון והשוני בין הביטלס לבין בלינק-182

יהיה זה כמעט-בלתי-נתפס, בלתי-מתקבל-על-הדעת וחריג מבחינתי להתיימר להשוות בין להקת הביטלס לבין להקת רוק אחרת כלשהי. הרי הביטלס נחשבים להרכב המוזיקלי המוכר והמשפיע ביותר בהיסטוריה, ללהקה הנמכרת בהיסטוריה, למכונת להיטים ופרסים בלתי-ניתנת-לעצירה ולאלו שהצליחו להפיק שירים במגוון רחב של ז’אנרים מוזיקליים, השתמשו במגוון מרשים של כלי נגינה ושרו על נושאים אוניברסליים דוגמת אהבה, אחווה, חופש הפרט ושלום עולמי.
לעומתם, בלינק-182, נחשבת לפורצת-דרך בתת-ז’אנר בודד (פּופּ פָּאנְק; Pop-punk) וזכתה להצלחה ותהודה מסחרית בינלאומית. בזמן שהיא נחשבת ללהקת הפופ פאנק המשפיעה ביותר, אולי מלבד גרין דיי, היא נמנעת מלהתנסות במגוון ענף של כלי נגינה, דובקת בהפקה מוקפדת של תופים, בס, גיטרה ושירה, עוסקת בנושאים פשטניים למדי כמו אהבה, התבגרות ופרידות וטרם נכנסה להיכל התהילה – כלהקה או כיחידים.

ממבט ראשון, שתי הלהקות נראות רחוקות מאוד זו מזו, וברור כשמש מיהי הלהקה הבכירה והנודעת ומיהם זבי החוטם. ובכל זאת, שתי הלהקות שלהבו בשעתם את בני הנוער והשפיעו על הלהקות שבאו אחריהן ועל כן אני חש צורך להצביע על קווי הדמיון שאני מוצא בשתי להקות הענק האלו.

קווי הדמיון שאני מוצא בשתי להקות

1. גיוון קולי – אין דבר שאני יותר אוהב מלהקה שמציעה יותר מסולן אחד. הדבר דומה למבצעי שניים במחיר אחד. כאשר יש יותר מקול דומיננטי אחד, המאזין הסביר מקבל, לכאורה, שתי להקות, באותו שיר, אלבום או תקליט. כהקבלה בולטת, הביטלס הציעו את השילוב בין קולו הצורמני והחורק של ג’ון לנון לבין קולו הפעמוני והענוג של מקרטני. בדיוק כך, גם בלינק-182, ידועים בשילוב קולי בין מארק הופס לטום דלונג, סיפקו למאזינים הרמוניה בין קול הטנור של דלונג לבין קול הבריטון של הופס. במקרה של הביטלס, כאשר ג’ורג’ הריסון הצטרף למערך השירה, השמחה הייתה גדולה פי שלוש. ובשני המקרים, המתופפים, רינגו סטאר וטראוויס בארקר, אישים נכבדים בפני עצמם, הוסיפו קולות משניים מדי פעם.

2. קסם אישי – בשתי הלהקות, המעריצים מאוד התחברו אל חברי הלהקה ברמה הפרסונלית, ובתמורה חברי הלהקה ניחנו בקסם אישי ובכריזמה הנקראת בעסקי השעשועים Star quality. עדות לכך ניתן למצוא בשיחות החולין בקרב המעריצים הנוהגים לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ג’ון, פול, טום, מארק וכולי.

3) הומור – שתי הלהקות היו ידועות בשימוש בהומור ובהומור-עצמי כנדבך אינטגרלי מן הרפרטואר האומנותי שלהם. הביטלס עשו שימוש במשחקי מילים, ג’יבריש, דמיון, סוריאליזם, סרקזם ושנינות. לעומתם, בלינק-182 עשו שימוש בבדיחות-קרש, גסויות מיניות, פרודיה וקללות בוטות. את ההומור הילדותי שלהם הביאה בלינק-182 למלוא המימוש באלבום ההופעה החיה: The Mark, Tom and Travis Show.

4. אקספרימנטליות – ההתפתחות המוזיקלית של הביטלס לאורך השנים היא תופעה מפליאה, מפעימה, מרשימה, אמיצה, פורצת-דרך ובלתי-נשכחת. מרוק אנד רול לפולק-רוק, פופ-רוק, רוק קלאסי, רוק כבד, אלבום קונספט, מוזיקה הודית, פסיכדליה, אוונגרד ותזמורות. במקביל, בלינק-182 הדהימה את מעריציה ואת קהל המאזינים עם אלבום המופת שלה משנת 2003. או אז, לא הסתפקה הלהקה במוזיקת סקייט פאנק והתנסתה באמו, נו וייב, רוק אלטרנטיבי ופוסט-הארדקור. בשני המקרים, ברגע שהלהקה צברה ממון והכרה, גברה יכולתם לחלוק על חברות ההפקה, לשלוט כמעט באופן בלעדי בצלילים המופקים, לדרוש חופש אומנותי, להתנסות ולהנות מהתהליך.

5. חילוקי דעות – לאחר ההצלחה המסחרית המסחררת, שתי הלהקות התפרקו על רקע חילוקי דעות אישיים-אומנותיים, מקצועיים וניהוליים שהתגלעו בין חברי הלהקה. בשל רציחתו של לנון ב-1980,ההתפרקות של הביטלס הייתה סופית ואילו בלינק-182, שהתפרקה פעמיים, בשל עזיבתו של דלונג, חזרה פעמיים, הפיקה אלבומים נוספים, ויצאה למסע הופעות.

6. ניכור פנים – קבוצתי – באלבומים המאוחרים יותר, ובשל תחושת ריחוק ומיאוס, ומתחים שבעבעו בקרב חברי הלהקה, הוקלט אלבום שלם בנפרד, כאשר כל אחד מחברי הלהקה מבצע את ההקלטות בגפו, תוך החרבה כמעט מוחלטת של הדינמיקה הקבוצתית וההפריה האומנותית. לביטלס זה קרה באלבום The White Album מ-1968 ולבלינק-182 ב-Neighborhoods משנת 2011.

7. פרויקטים צדדיים – בשני המקרים, אחרי התפרקות הלהקה, ולעיתים אף בזמן שהיא פועלת, התנסו חברי הלהקה בקריירת סולו או הקימו להקות אחרות, בהן נחשבו לדמויות המרכזיות. לדוגמה, Wings ו-Plastic Ono Band או Boxcar Racer, Plus44 ו-Angels and Airwaves.

פורסם על ידי: ד”ר ברק בר-זוהר

מידע נוסף על פנאי ולייף סטייל

מי צריך הפקת אמנים

הצד האפל של התהילה

פופ פאנק: המדריך למאזין המתחיל