התאמה זוגית על פי היהדות
במדרשת בראשית רבה (פרשת ס”ח) מובאת פרשיה העוסקת בעניין ההתאמה האלוקית של בני הזוג זה לזו. במבט ראשון נראה שהמדרש בא להציג את נפלאות ההשגחה האלוקית בזווג זיווגים, לעומת ניסיונות השווא האנושיים. עיון במדרש לפרטיו מגלה שטמונים בו יסודות חשובים להבנת הקשר בין איש לאשתו. וכך מובא במדרש: ושרים לפני החתן והכלה.
מטרונה אחת שאלה את ר’ יוסי בן חלפתא, אמרה לו לכמה ימים ברא הקב”ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, כדכתיב “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ”. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? שאלתה של המטרונה מוסבת על הזמן הדרוש לבריאה. אולם נקודת המוצא שלה היא שלאחר הבריאה “עזב אלקים את הארץ”, הוא אינו משגיח עליה, והדברים בעולם מתרחשים במקריות ללא יד מכוונת. עונה לה ר’ יוסי “לששה ימים”. לכאורה, זו כבר תשובה מספיקה, אך נראה שרבי יוסי הביא את הפסוק בגלל התוספת שיש בסופו:
“עשה ה’ את השמים ואת הארץ”. מספר הימים אינו עקרוני כל כך למיגור תפיסתה המוטעית של המטרונה. הדגש הוא על כך שה’ ברא שני דברים מנוגדים, הפוכים ורחוקים כמו שמיים וארץ – רוחני וגשמי, פעיל וסביל, משפיע ומקבל והוא משכין שלום ביניהם, ונותן לכל אחד את תחום פעילותו מבלי שיפריע לשני. זאת ועוד, הפעילות של שניהם נעשית מתוך הרמוניה מלאה. גישתו של ר’ יוסי ממשקפת את התפיסה האחדותית של העולם. זוהי ההבנה שיש מקור אחד אלוקי שממנו נובעים כל הברואים וכל פעילויותיהם במהלך החיים וההיסטוריה. יש מגמה אחת, שאליה מתקדם העולם ועל בסיסה הוא נברא. המטרונה, על פי תפיסתה שתפקידו של הקב”ה מסתכם האפשרותת העולם , שואלת: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקב”ה יושב ומזווג זיווגים – בתו של פלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני.
אומר ר’ יוסי: “הקב”ה יושב”. דימוי הישיבה אצלנו מציין ישוב הדעת לפני פעולה מסובכת, הדורשת הבנה עמוקה של המציאות ומחשבה לטווח רחוק. ואכן, זו היא המשמעות של הכנסת איש ואשה לתוך מערכת חיי הנישואין. על פי ההבנה הפשוטה, מטרת המדרש היא ללמדנו על יכולת הקב”ה להתאים בין איש לאשתו. אם כך לא ברור מקומו של המשפט “ממונו של פלוני לפלוני” ועוד קשה תשובתו של ר’ יוסי, וכי אין הקב”ה פועל עוד פעולות חוץ מזיווגם של אנשים לנשים? מסתבר שנושא המדרש הוא השגחתו של הקב”ה על כל פרטי הבריאה והובלתם בדרכים שונות ומפותלות אל מגמתם. בתהליך זה כלולה גם העברתו של הממון בעולם מרשות לרשות. שיאה של ההשגחה הוא הזיווג שבין איש לאשתו כיוון שהוא מגלם בצורה החריפה ביותר את האשפרות לאחד בין הפכים שונים כל כך, ובכך לרתום אותם לתפקידם ומגמתם המיוחדים.
אמרה לו: וזאת היא אומנותו?! אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי. לשעה קלה אני יכולה לזווגן. המטרונה, לשיטתה, סוברת שאין יד מכוונת בעולם. אם כן, נראה שאפשר לחבר חיבור מלאכותי בין איש ואשה, ולצפות שהתועלת ההדדית תקשר ביניהם. במיוחד, קל לקשר בין עבדים ושפחות, שנפשם שפלה ואישיותם טושטשה, ואין לצפות מהם שילחמו על הדבר המייחד והשונה שבהם.
אמר לה: אם קלה היא בעינייך, קשה היא לפני הקב”ה כקריעת ים-סוף, אומר לה’ ר יוסי: אמנם בעינייך – מנקודת המבט הטכנית שלך על העולם, חיבור מקרי וחיצוני כזה הוא דבר קל. ממילא אין ציפיות לבניית הרמוניה אלא לשותפות המבוססת על אינטרסים כמו שותפות עיסקית. לעמות זאת, בהתייחסותנו למעשי הקב”ה, יש בחיבור שבין איש לאשתו פלא הדומה לקריעת ים סוף. גם קריעת הים וגם זיווגו של אדם נעשים דרך תהליך המורכב משני שלבים. בקריעת ים סוף המצב הראשוני הוא שכל הטיפות מחוברות ומרכיבות את הים, בשלב שני הן נפרדות כדי ליצור חומה מימין ומשמאל, ובסופו של התהליך הן מתחברות בשנית.
היפרדותן של הטיפות מהווה שלב בתכנית האלוקית, שכן בעוד המים ניצבים כחומה אין ביכולתן להיפרע מהמצרים. רק לאחר איחוד הטיפות מחדש, שב הים לאיתנו ומתקיימת המגמה האלוקית שהיא “אכבדה בפרעה ובכל חילו”: הטבעתם של המצים בים. תהליך הנישואין הוא תהליך דומה. המצב הראשוני הוא של נשמה אחת, של תוכן אחד שאמור להתגלות בעולם, “ויקרא את שמם אדם”.לאחר מכן, בירידה אל העולם ישנה היפרדותם לשני גופים, הרחוקים כמרחק שבין ימין לשמאל – בתכונותיהם, באופים, במסגרת החיים ובאוירה השונה בה הם גדלים. בזמן הנישואין נוצר התא המשפחתי, הגופים חוזרים להתאחד ביתר שאת, באופן שיכולו לפעול בעולם המעשי ולממש את המגמה האלוקית הטמונה בהם. ייעודם זה אינו ניתן למימוש כל עוד לא התחברו ל”אדם” אחד, כל עוד לא הגיעו להשלמתם.
הלך לו ר’ יוסי בר חלפתא. מה עשתה?! נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה פלוני ישא פלונית, ופלונית תינשא לפלוני וזיווגה אותם בלילה אחד. למחר באו אליה זה מוחו פצוע, זה עינו עקורה, זה רגלו שבורה. אמרה להם מה לכם? זו אמרה איני רוצה את זה, וזה אמר איני רוצה לזו. נראה שהמדרש בא לצייר מצב של התאמה מלאכותית המבוססת על כוונות ואינטרסים חיצוניים. התוצאה של התאמה מלאכותית זאת היא חוסר תקשורת שמוביל לחורבן הקשר. גם בדור הפלגה היה נסיון ליצור אחדות מלאכותית. “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” – לצורך אינטרסנטי של עמים שלכל אחד מהם ייחוד משלו. גם שם נכשל נסיון זה בגלל שלא היה ביניהם קשר אמיתי מהותי אלא מגמה מרושעת. גם שם התבטא הדבר בחוסר התקשורת בין בוני המגדל – “זה אומר הבא לי גרזן, והלה מביא לו טיט והלה פוצע את מוחו”. התהליך מסתיים בחורבן המגדל והפצתם של בוניו על פני כל הארץ. זאת ועוד, ייתכן שהמדרש בחר דווקא בתיאורים של מוח פצוע, עין עקורה ורגל שבורה, כדי לבטא שלושה סוגים של אי התאמה: “מוח פצוע” – חוסר התאמה ברמת האינטליגנציה ובסולם הערכים. “עין עקורה” – הקושי לראות עין בעין את הדברים. חוסר התאמה בציפיות שיש לכל אחד מהקשר וממגמת המשפחה.
“רגל שבורה” – דחיקת מקומו של השני בגלל אגו מנופח, “אל תבואיני רגל גאוה”
מיד שלחה והביאה את ר’ יוסי בר חלפתא, אמרה לו לית אלהא כאלהכון, אמת היא תורתכון נאה ומשובחת, יפה אמרת. המטרונה מכירה באופן חד בטעותה, ועל כן ממהרת לקרוא לר’ יוסי ולספר לו על תוצאהות ה”ניסוי”. אמרה לו-“אין אלוה כאלוקיכם”, כלומר, התחוור למראה עיני שיש אלוקים המשגיח על כל בריותיו בכל עת, ואינו מפקיר את עולמו ליד המקרה. המטרונה הבינה שהחיבור האלוקי בין איש לאשה הוא המקור לתוצאות נאות ומשובחות. אמר לה: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעינייך קשה היא לפני הקב”ה כקריעת ים סוף. ר’ יוסי אינו אומר “אמרתי לך” כדי לקנטר אותה, אחרי שכבר הודתה לו. הוא מסביר שעצם בריאת האדם כבעל פוטנציאל להתחבר ולהתאחד, אינה פוטרת אותו מעבודה. ההרמוניה בין בני הזוג אינה אוטומטית למרות הקשר המהותי שבטבע יצירתם. נדרשת עבודה מרובה מצדם, על מנת שהקשר יבוא לידי ביטוי בנעימותו בחיי היומיום המשפחתיים. וכך כותב הרמב”ם בסיום דבריו על חובות הבעל והאשה:”ובכך יהיה יישובם נאה ומשובח”.
פורסם ע”י אליעזר
מצאת שגיאה בעמוד זה? יש לכתוב תגובה בתחתית העמוד זה!
02/11/2018 @ 21:48
מעניין מאוד