מכתב לשופט

מכתב לשופטאני לא יודע אם אתה זוכר אותי. הייתי רואה אותך פעם, בדרכך לעבודה. עוד לפני שידעתי איפה אתה עובד. רק ידעתי שאתה שופט. היית הולך לבית המשפט באותו קיצור דרך שאני הייתי הולך בו, פוסע קלילות מעל הגדר החיה. חשבתי אז שזה מגניב, ששופט מגיע ברגל לעבודה. פעם גם שוחחנו קצרות וחשבתי שאתה אדם נחמד. אולי בעצם אתה זוכר אותי. נדמה לי שפעם ראיתי אותך בבית הכנסת. אני בחרדה שאראה אותך שנית. דעתי עליך השתנתה, מאז שהבנתי איפה אתה עובד ומה אתה עושה בעבודה שלך. ניסיתי להבין מה גורם לאדם לעבוד במקום שהוא בית מטבחיים ליותר מחצי מהאוכלוסייה.
האם זה משהו מהילדות? האם זה קשור לזה שאדם בוחר שלא להביא ילדים לעולם? האם קל יותר לאדם שאין לו ילדים, לפגוע בילדים של אחרים? אולי אבא שלך לא תיפקד? אולי הוא שנא אותך? האם הוא הלקה אותך? ומדוע כולנו צריכים לסבול בגלל זה? אולי אתה לא מתפקד כאבא? וליתר דיוק: מה בדיוק הדבר הזה, שגורם לך שלא להכיר בזכותו של אב להורות? או ליתר יתר דיוק: מה בדיוק הדבר הזה, שגורם לך שלא להכיר בזכותם של ילדים לאב?
אחרי הרצח הראשון, אתה מרגיש ניקיון כזה בגוף. אבל אחרי הרצח השני, זה כבר נהיה רוטינה. איך אתה יכול להמשיך לשמור על עניין? מה אתה עושה כדי לשמור על עניין? לא נראה לי שאתה זוכר אותי. כולנו אותו דבר בדיוק: פרצוף אחיד של אב מיוסר, רגע לפני שהוא מבין שגורלו לשחיטה, רגע לפני שהסכין משסף את גרונו והוא נותר קפוא לנצח בהבעת הלם.
אולי מה שאתה אוהב זה איך הכל נעשה נקי. במילים יפות. איך אתה מוצא דרך לכנות “אמין” תסקיר מוטה לחלוטין, רצוף שקרים בוטים וחסר לוגיקה פנימית, שגם בלי להכיר את הנפשות הפועלות, די לראות איך לאם מיוחסות כל הנפלאות ולאב מיוחסים כל הנוראות, איך האב מועלם אל מול רצון האם, כשלפעמים אפילו מיותר לציינו, לא רק לפוגשו. ובית החרושת של השקר והאימה יכול להמשיך להתפקד כרגיל כשיש מי שנותן לו את הגושפנקא ואף מהלל את מקצועיותו לעילא ולעילא, כאילו מדובר באיזה הליך אובייקטיבי.
אני זוכר שהייתי מאזין באימה לצרידות החולנית בקולך, כשהכתבת לקלדנית עוד החלטה מרושעת, שמבוססת על דברי הבלע של אם הוזה בנפשה וחושב לעצמי “האם הוא נהנה מהרוע הזה?” ולעיתים היה נדמה לי שאינך נהנה מעצם הרוע, אלא מכך שאתה חושב שאתה באמת ובתמים עושה עבודתך נאמנה שומר על הסדר הקיים. ומהו הסדר הקיים? שלאב יהיו פירורים, של חדווה מילדיו ורצון להמשיך לחיות. ככה זה מספיק. לך לא אבל. אתה באמת ממשפחה עשירה, ככה קראתי בעיתון. מעולם לא היה חסר לך דבר. הסכומים האלה שאתה גוזר, הם כאין וכאפס לעומת מה שיש לך בבנק.
אבל אתה יודע, כשאני חושב על זה, נראה לי שזה לא מקרי שבחרת במקצוע הזה. זה יותר, כמו שאומרים: המקצוע בחר בך. ממשרד עורכי הדין הכושל שפתחת, לגלימה המתנפנפת ולפטיש ביד, יש בכל זאת פער די גדול. לא שאי-פעם היית צריך ללמוד את זה. לא לומדים להיות שופט, זה אתה.

פורסם ע”י ראובן ו.