חלום על קישקשתא

אותו יום התחיל בדיוק כמו כל יום. בחיים לא הייתי מנחש שזה יהיה היום שבו ישתנו חיי מקצה אל קצה. קמתי בבוקר, בשעה שמונה, כמנהגי בכל יום. הכנתי לי ארוחת בוקר כמו שאני אוהב: טוסטים עם גבינה בעלת אחוז שומן מרשים במיוחד, וקפה הפוך. העיתון כבר היה מונח על השולחן, כי ליאת יצאה מוקדם בבוקר לעבודה, והשאירה לי את העיתון יחד עם שאריות ארוחת הבוקר שלה, על השולחן.
בעמוד הראשון כתבו על הסכמי השלום המתפוררים, ועל מלחמה שאולי תתרחש בקרוב. “איזה שקרנים כל הפוליטיקאים האלה” מלמלתי לעצמי והמשכתי לדפדף.
עיינתי קלות בכתבה על גזענות בצבא ובמערכת החינוך. ואח”כ הייתה שם ידיעה מעניינת על בני טובים שסחטו את המורה שלהם, אחרי שתפסו אותה בוגדת בבעלה עם השרת של בית-הספר, וכל זאת על-מנת לשלם דמי חסות לחבורה אחרת של בני-טובים, שהיו נותנים להם מכות רצח. “כולם במדינה הזאת חארות” חשבתי לעצמי בזעם, “אי אפשר לסמוך על אף אחד”. דילגתי על מודעות האבל ועברתי לעמוד האחורי. את הכתבה על ההורים שהתעללו בבנם התינוק לא היה לי כח לקרוא ועברתי לקרוא את המוסף.
“מה יהיה עם המדינה הזאת” סיננתי לעצמי, וקמתי כדי להוציא את הצנימים מהטוסטר.
המוסף, כצפוי, נפתח בכתבת תחקיר מקיפה על החיסולים האחרונים במאפיה, שמקורה באיזו מדינה שאני בכלל לא יודע איפה היא נמצאת על הגלובוס, אבל מה זה משנה, החיסולים נעשים על אדמת ארץ-הקודש. בהמשך כתבו שם על הרוצח השכיר, ששכרה איזו אשת עסקים מפורסמת, כדי שירצח את בעלה הבוגדני. “לא תהיה כתבה אחת אופטימית לרפואה”, חשבתי לעצמי, “אין כבר אנשים טובים בעולם הזה?”

חשבתי כבר לסגור את העיתון וללכת לעבודה, כשנחתו עיני על הכותרת: “קישקשתא נעצר בחשד לאונס של עשרות קטינים.”
“מה!!!” צרחתי כלא מאמין, “לא יכול להיות, לא קישקשתא ולא פרפר נחמד כי הם החברים שלי . אין להם בושה, לעיתונאים, כל התקשורת השמאלנית הזו…סתם מקיזים את דמו”.
המשכתי לקרוא. “אתמול נעצר קישקשתא, בחשד, שבמשך שנים, אנס מספר רב של קטינים. ממשטרת מחוז המרכז נמסר לכתבינו, שכרגע מדובר בעשרים ותשעה קטינים שמוכנים להעיד, אך בפועל מדובר במספר גדול בהרבה, וצוות החקירה עדיין מנסה לשכנע מעריצים נוספים להעיד. איפול מוחלט הוטל על כל הפרשה, אך מקור יודע דבר מסר לכתבינו שמדובר באחת הפרשיות המזעזעות ביותר שידעה המדינה בכל שנות קיומה. מדובר במעשי אונס אכזריים במיוחד. עורך-דינו של קישקשתא מסר לכתבינו שמרשו קיים עם מעריציו הצעירים יחסי מין מרצון חופשי, ולא מדובר כאן בשום פנים ואופן באונס”.
לא האמנתי שכל זה קורה. “זה בטח חלום”, ניסיתי לשכנע את עצמי, ללא הצלחה. הרגשתי איך בבת אחת כל עולמי חרב עלי. הדמעות חנקו אותי, אבל אמרתי לעצמי “תהיה חזק, החיים חייבים להמשך…”
בעבודה לא הצלחתי לתפקד. כל פעם שניסיתי להתרכז עלו מחשבות הזוועה בראשי ופרץ של דמעות שטף את עיני. היתה לי באותו יום פגישה חשובה עם נציג של איזו חברת היי-טק קוריאנית שנאלצתי לדחות, למורת רוחו של מיקי. הפנים של מיקי היו כל-כך אדומות, והוריד במצח התנפח למימדים מפחידים באמת, והוא גם התחיל להזיע בצורה שלא תאמן. בכלל כל פעם שהוא מתעצבן הוא מתחיל להזיע, אותי באופן אישי זה די מגעיל, אבל אומרים שככה זה עם אנשים שמנים, ומיקי בהחלט עונה על ההגדרה הזו – שמן. מיקי היה על-סף טרוף ושלח אותי הביתה עד “שמצבך הנפשי, המעורער משהו, יחזור למוטב” כדבריו, והוא גם הוסיף, בטון שמנסה להישמע רגוע, אבל לא כל-כך מצליח: “שב בבית תנוח, סע לנופש, קח טיפול, לא משנה מה ולא משנה כמה זמן, רק תבריא ותחזור. החברה צריכה אותך”.

הדרך הביתה הייתה עינוי מתמשך. המחשבות ניקרו בראשי. “הגם אתה קישקשתא?” חזרתי ושאלתי בטון מאוכזב. “מילא כל השאר, אבל אתה? גיבור ילדותי?…אם בקישקשתא נפלה שלהבת, מה תגיד האנושות כולה?”
את שארית היום העברתי לראות בטלוויזיה את הסדרה הבית של פיסטוק. כל אותן סדרות ישנות הוקרנו בשידור חוזר, וכאילו כדי לזרות מלח על פצעי, פרצופו הקוצני של קישקשתא חזר וחייך אלי מן המרקע. “איך אין לך בושה?”, סיננתי, “אתה היית בשבילי הכל…חתיכת אפס…”. קישקשתא לא התרגש ממני יותר מדי והמשיך בשלו “קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי…”
למחרת העיתון נפתח בכותרת ענקית, שתפסה בערך חצי עמוד: “הבית של פיסטוק מלא הפתעות: בבית של פיסטוק נמצאו כמויות מסחריות של סמים מסוכנים, וכלי עישון. פיסטוק עצור עד תום ההליכים”. אותי זה לא הצחיק בכלל. הרגשתי כמו בקרב אגרוף, מול אלוף במשקל כבד, חסר סיכוי לחלוטין. הכותרת הזו הייתה כמו סנוקרת אדירה שזרקה אותי אל הקרשים. לא הצלחתי לקום.
השבוע שאחרי הפך לסיוט, כותרת רדפה כותרת: “פינוקיו, וסבא ג’בטו, חשודים כי שדדו זונות ממין זכר בגן-החשמל”, “רגע ודודלי נעצרו בחשד למעורבות בקטטה שפרצה במועדון ביפו, בה נדקרו למוות שלושה עבריינים”, “התביעה טוענת: קיפי הוא נקרופיל”, “דרדסבא וגרגמל חשודים בניהול רשת בינ-לאומית של פדופילים”.

כל כותרת הייתה כמו עוד סכין שננעצת בגבי, שחותכת בבשר החי. הפסקתי לתפקד. לא עניתי לטלפונים, לא אכלתי, כמעט ולא דיברתי עם ליאת. כל היום ישבתי בפיז’מה מול המסך, רואה שוב ושוב את כל גיבורי הילדות שלי. הם חייכו את אותם חיוכים, שרו את אותם השירים, דיקלמו את אותם משפטים. אבל בשבילי הם כבר הפסיקו להיות גיבורי-על מושלמים. חלקת התמימות האחרונה בעולם של שחיתות נהרסה כליל, נרמסה לחלוטין תחת רגליה הכבדות של המציאות האכזרית.
עברו כבר קרוב לשלושה חודשים, מאז אותו היום בו פרצופו האמיתי של קישקשתא נגלה בפני, ומחר, סוף-סוף אני חוזר לעבודה. אחרי התנתקות ארוכה מהכל, משבר בנישואים, ריב עם רוב חברי, שעות של בהיה סתמית מול מסך הטלויזיה וטיפול פסיכולוגי מאסיבי אני אדם חדש, הרבה יותר חזק ומחובר למציאות. עכשיו אני יודע: הם לא מושלמים, הם כמו כולנו. כנראה שאין אף-אחד מושלם בעולם, גם לא בובות עם חיוך מאולץ.

פורסם ע”י רונה שבת