החיים זה הצגת יחיד

החיים זה הצגת יחיד עם כיסא גבוה כזה כמו בפאבים, והשחקן שזה בעצם אתה יושב ברישול על כיסא ומחכה לצופים. כשמגיעים צופים אתה נותן את כל נשמתך להצגה מנסה להראות מעניין, למרות שמבפנים אתה מת לחלוטין. מנסה להראות מצחיק, למרות שמבפנים הדבר היחיד שמצחיק אותך זה המוות. 

לפעמים בקטעים עצובים אתה מנסה להראות עצוב, למרות שזה לא מזיז לך את קצת הציפורן. אז אתה בוכה, ובלב מודה לבצל שגרם לך לבכות, וזה לא שאתה לא בוכה לפעמים, להפך אתה בוכה המון אבל זה רק בגלל שאתה רואה שהחברים שלך משחקים בהצגת זוג, ואפילו יש לך כמה חברים שמשחקים במחזמר ענק של אלפי שחקנים ומליוני צופים.
ואתה מה? תקוע בהצגת היחיד שלך, מתחנן לצופים שיישארו והם אומרים לך “אנחנו נחזור”. ושהם אומרים את זה אתה יודע שהם לא יחזרו, אבל אתה מעדיף לחיות באשליה שאולי הם באמת יחזרו או לפחות יתקשרו.

לפעמים אתה כל כך בודד שאתה מחליט להעלות איזה נערה כחולת עיניים מהקהל לבמה, ובהתחלה היא מתרגשת לפגוש שחקן מיוחד כמוך. אבל מהר מאוד היא מגלה שאתה בעצם פסיכופט, והיא מבינה למה אין לך שותפה להצגה. היא מזהירה כל בן אדם אחר שחשב אי פעם לבוא להצגה שלך שלא יעז להתקרב אם הוא רוצה להישאר שפוי.
וככה אתה מפחיד עוד ועוד אנשים עד שלא נשאר לך כמעט צופים וברגע של שפיות אתה מגלה שנשאר לך בן אדם אחד שצופה בך תמיד ורואים לו בעיניים שהוא לא יעזוב אותך.
ואז ברוב חכמתך אתה הולך ויורה בו.

פורסם ע”י רונה שבת