החיים שלי בישראל המודרנית
אני רואה את הבעת הפליאה על פניכם. זה מאוד פשוט. אני אנסה להסביר. הכול התחיל לפני חודשיים. נקישה חרישית על הדלת ומוכרת סקסית שנכנסה והתמרחה על הכורסה. היא הסבירה לי שמדובר בחתימה מהירה, היא הסבירה שבסך הכול מדובר בתרומת גופי למדע. זו חברה יחידה בתחומה, כך הסבירה. זו רק חתימה והיא שלי.
מה ידעתי אז? כלום. מסתבר שזו עוד חברה ישראלית שתורמת את הגוף שלך למדע. מה רע בזה, אתם שואלים? הרע בזה שלמרות היותה חברה שעוסקת בקצה קצהו של תחום המדע העדכני, היא עדיין חברה ישראלית וככזו נוסף פן מעניין לסיפור תרומת הגוף למדע. החברה והעובדים בה, שגם הם ישראלים, אינם טורחים לברר האם התורם הפוטנציאלי בחיים כאשר נלקחת התרומה.
כן, כך מצאתי את עצמי במיכל הזה. כבר די התרגלתי אם אתם שואלים. סה”כ די שקט פה, יש לי את כל הערוצים ונציגי חברות ישראליות לא מנדנדים לי. עדיין לא התקינו פה טלפון.
אני חי במיכל שלי…
החיים שלי במיכל די פשוטים. אני קם מתי שאני רוצה. שותה את המזון מתי שאני רוצה ומאות החוטים החוברים לגופי מנקזים את שדרוש ניקוז. די לא רע פה.
אני זוכר שהתרומה התרחשה בדיוק כשנואשתי מהחיים המודרניים. בדיוק בנקודה בה התפרץ כריש דם במוחי. בדיוק בנקודת הזמן בה הרגשתי שאני עומד לצרוח. אולי הם הרגישו. אולי הכרטיס תורם שקיבלתי אותת להם שהגיעה שעתי. לא יודע.
מה שכן אני יודע הוא שהחיים המודרניים בישראל זוועתיים. המים שמגיעים בברזים אינם מים. אף שפוי בראשו לא ילגום מהברז. לא יודע מה איתכם אבל אצלנו בשכונה, בכל פעם שפותחים את הברז יוצאות רימות. טוב, אולי אני מגזים, לא ממש רימות, ביצים של רימות.
החשמל שמגיע לקיר אינו ממש חשמל. בשלשו שנים האחרונות נשרפו לי חמישה מחשבים כתוצאה מקפיצות מתח. חברת החשמל המונופוליסטית אינה מתחייבת לחשמל רגוע. אם מספקים לעובדים שלהם אפשרות לחבר מפעל יצור מבלי צורך לשלם עבורו. לא פלא שבכל פעם שאשת איש חברת חשמל נועצת ויברטור שעובד על שנאי, אצלי נשרף מחשב. אולי צריך להאשים את תורת הכאוס.
אולי באמת הכאוס שולט פה? אולי המוכרים בחנויות הישראליות שמתווכחים עם הלקוח בסגנון “תראה, אני רק מוכר את המוצר. אני לא היבואן. הנה, קח את המספר של היבואן ואם אתה לא מצליח ליצור איתו קשר תחזור אלי ואני אמכור לך פטיש כדי שתוכל לשבור לעצמך את הגולגולת.”
האם באמת לא ניתן לעצור את הכאוס?
כאשר רואה מה קורה במדינה שלנו נזכר שרובם היו מרוצים מהנסיגה מעזה. כולם אומרו “טוב, יופי. תמיד אמרתי שצריך לצאת משם.” וכולם משקרים. לא כולם. רובם. זה מעניין שהישראלים תמיד מסכימים עם מצב קיים. לפני המצב הם יעשו הכול בנביחות אזהרה על אסון קרב וממשמש.
זה קרה לפני היציאה מסיני. זה קרה לפני היציאה מלבנון. זה קרה לפני היציאה מעזה. זה קורה לפני ההתנתקות העתידית ממזרח ירושלים. בינינו, מה אנחנו צריכים את ה “אל-קוץ-בתחת” הזה? לא מספיק שעיר הבירה שלנו נראית כמו עיר ערבית מכוערת, אנחנו גם צריכים לבעול את חלק העיר שמכיל יותר משני מליון ערבים?
ואם כבר מדברים על ערבים. המפגש בין אוהדי בית”ר לבין אוהדי סכנין הותיר בפי טעם של מפגש ערבי מהצורה מהמכוערת ביותר. ערבים מוסלמים ונוצרים מסכנין נפגשו ראש בראש עם ערבים יהודים מישראל. ממש היה צריך לבחון בזכוכית מגדלת בכדי להבין איזה ערבי שייך לאיזו דת.
כל ערבי שהופיע בטלוויזיה עברית רהוטה יכול להיות:
– ישראלי ערבי
– ערבי נוצרי מהשטחים
– ערבי מוסלמי מהשטחים
– ישראלי ערבי נוצרי
– ישראלי ערבי מוסלמי
– ערבי יהודי
זה מבלבל. כולם שומעים את אותה המוזיקה. כולם אוהבים את אותם המאכלים וכולם מאמינים כי הכול בידי שמיים.
ואם כבר בשמיים עסקינן, הרב עט כדורי במצב לא טוב. לי אישית נראה שנגמר לו הדיו. אני לא יודע מה איתכם אבל עם העט נובע הזה מתייבש, זה יכול להוכיח ולו לשלושה ישראלים שהקמעות שלו לא משהו. אולי איזה עוזר של הרב הישיש נועץ לו באוזנו השמאלית טיפת שום מגוררת, כמה בוטנים וציפורן חתול. זה לא יכול להזיק. לא?
טוב, אני רואה שבא הטכנאי שמחליף לי את המים. אני לא רוצה לעכב אותו. הוא בטח יגיד משהו בסגנון “פי, איזה חום. עוד פעם שלחו אותי לתקן את המיכל הזה. מתי הם יבינו שצריכים ליצור קשר עם היבואן.”
פורסם ע”י יעקב
מצאת שגיאה בעמוד זה? יש לכתוב תגובה בתחתית העמוד זה!
