האם אבדה האהבה

עוד מעט, באפריל, זה יהיה ארבע שנים. ארבע שנים ואני עדין סופר את הימים מאז נפרדנו. רוצה להאמין שאיפה שהיא לא תהיי גם את סופרת.
ארבע שנים שאנחנו לא ביחד. זה פחות או יותר הזמן שכן היינו ביחד. בטח כבר היינו מתחתנים אם זה היה ממשיך.
אז קמתי בבוקר והלכתי. לא חזרתי. ידעתי כבר שבועות שאני לא אחזור. גם את. זאת לא הייתה מסיבת הפתעה שפתאום יצאתי מהחיים שלך.
“יצאתי לטייל במחוזות אחרים אולי אחזור. אולי לא, אל תחכי לי, יש מרק במקרר. היי שלום”

כמו הנסיך הקטן אשר עזב את כוכבו ונדד לכוכבים אחרים, יצאתי גם אני מהכוכב שלנו. מקווה שלא שכחתי לשים עליך את פעמון הזכוכית. בכל זאת אהבתי אותך.
במסעותיי הארוכים והמתישים לא נתקלתי בדבר, מלבד כמה ציפורים תועות אשר נופפו לי בכנפן ואני בתגובה נפנפתי אותן. הן לא דמו לך ולו בקצת.
בכוכב האחרון לעת עתה, הכל מבטון, גם האנשים.
ומתוך הציפייה שדווקא כאן, אני אמצא את הגרסה המשופרת שלך, מצאתי את עצמי בשיא בדידותי, מוקף בכל עולמי. צמא למגע. כמו חתול אני מתרפק תחת המגע האילם ביותר. בארבע שנים שכחתי כמה ממכר הוא מגעה של אישה המעבירה את ידה בשיער ראשי דרך פיתולי צווארי ובמורד גבי.

ומתוך כל הכאב צומחים הגעגועים והפחד. לא גרסה משופרת ולא כלום. הכל חיקוי עלוב של רגשות, משחק בכאילו. מקווה שכל אחת בתורה, מיה או עדי, מיכל או ענבל, יעל או ענת, תצליח להצית בתוכי שוב את הרגש אשר אותו בטון אפור מתחיל לקבור.
והפחד הוא מהבטון והגעגועים הם אל הרגש, שכל יום שעובר נקבר תחת מעטה אפרוריות נוסף, מאבד מחדותו ומיופיו, הולך ונשכח, הולך ונכחד.
כשהסוף לכולם כבר ידוע, יום יבוא וגם את כוכב הבטון אעזוב, בדרך כזו או אחרת. ואם יתמזל מזלי אגיע לכוכב אשר בו שושנה אחת ומיוחדת. עם קוצים בלי קוצים, מה זה משנה… היא תהיה השושנה שלי. ובזכות אותה שושנה הבטון יתפורר והרגש יתפרץ…

פורסם ע”י אדינה