על שכונה וחברים

אצלנו בשכונה מתגוררים כל מיני טיפוסים, שסביר להניח שלא תרצה לפגוש, לא משנה באיזה נסיבות, אבל משום מה הם תמיד ימצאו אותך מתישהו, בדרך-כלל כשזה הזמן הכי לא מתאים לך.
זה לא שמדובר בשכונת עוני, עם נרקומנים ודילרים בכל פינת רחוב. אין אצלנו כנופיות, לא היה אצלנו מעולם מקרה שוד, רצח או אונס. שום מאפיונרים ידועי שם לא גרים אצלנו. אם תעבור שם סתם כך בצהרי היום לא תבחין במאום – סתם שכונה נחמדה ומטופחת, שלא שונה משום שכונה נורמלית, ושום דבר בה לא מושך תשומת-לב מיוחדת.
כשעברתי לגור בה, כבר ביומי הראשון בבניין, תוך כדי סידור הסלון, שמעתי דפיקה בדלת. בפתח עמד השכן מלמעלה, עם עציץ גדול בידו. הוא אמר לי בחיוך: “שלום אני הכאב, השכן מלמעלה. ברוכים הבאים לבנין שלנו…אפשר להיכנס?”
“כמובן, כמובן” חייכתי חיוך של מבוכה, ונתתי לכאב להיכנס פנימה.

“אתה יודע איך זה עובד, הכאב תמיד מגיע ראשון. השכנים האחרים בטח יקפצו בימים הקרובים, זה מן מנהג קבוע אצלנו בבניין… “
שוחחנו כמה דקות על הא ודא, ונפרדנו לשלום. “אני עוד אבקר אצלך לעתים קרובות, הרבה יותר ממה שאתה חושב…” בישר לי הכאב, לפני שהלך, וחיוך זדוני מרוח על שפתיו.
“מוזר מאוד” מלמלתי לעצמי, וחזרתי לסלון המבולגן.
עוד באותו הלילה, לפני שהלכתי לישון, ביקר אותי הפחד, שהביא עוגה שאשתו אפתה עבורי. לא היה לי נעים לגרש אותו, ולמרות שאני כבר הייתי לבוש בחלוק שלי, ולמרות העייפות שנפלה עלי, ניהלנו שיחת חולין ארוכה למדי. לא הרגשתי איך חלף לו הזמן, וכשליוויתי אותו אל הדלת, ראיתי בשעון שכבר שתיים אחרי חצות. לפני שעזב אמר לי הפחד: “אני עוד אבקר אצלך לעתים קרובות, הרבה יותר ממה שאתה חושב…”, ונעלם במדרגות.
הלכתי לישון. ברקע התנגן “הצד האפל של הירח”. הרגשתי איך העייפות משתלטת עלי לאט-לאט וסוגרת לי את העיניים. שקעתי בחלום. בחלום שכבתי על חוף ים, החול לבן, המים כחולים, ואני מוקף באנשים מחייכים. כולם לבושים בבגדים צבעוניים, צבעים זורחים, ואף לא אחד בירוק או שחור.

כולם רקדו וכולם שרו, והיה לכולם מן מבט מוזר בעיניים – שלא מסתכל עליך אלא דרכך. שכבתי מוקסם, בוהה בסובבים אותי עד שצלצול הפעמון הקפיץ אותי מהמיטה. אחוז תזזית זינקתי אל הדלת. בפתח עמדו, נבוכים מעט, הילדים של השכנה ממול – הייאוש והדיכאון.
“שלום”, אמר הייאוש, “אמא שלחה אותנו לברך אותך על המעבר לבנין שלנו…והבאנו לך גם מתנה קטנה…”
“אתם רוצים להיכנס, ילדים?”, שאלתי בטון נחמד, אך מאולץ. הביקורים התכופים של שכני החדשים החלו להימאס עלי, וקיוויתי שהם יסרבו להזמנה.
“לא תודה”, אמר לשמחתי הדיכאון. “אבל אנחנו עוד נבקר אצלך לעתים קרובות, הרבה יותר ממה שאתה חושב…”
לא אהבתי אותם. הם באמת נחמדים, כולם, אבל פשוט לא יכולתי לסבול אותם. זה לא משהו שיכולתי להגדיר, זה לא פגמים במראה החיצוני שלהם, או דברים מעצבנים במיוחד באופי שלהם. זה היה משהו נוסף, שאי-אפשר להסביר, באווירה שהם משרים, זה כמו הילה שעוטפת אותם, או איזה שובל שמלווה אותם. אי-אפשר לראות את זה אבל קשה שלא לחוש בזה.

פורסם ע”י רחל דורנה